מזמור נ"א בתהילים דן בעומק הווידוי, בחרטה כנה, בלקיחת אחריות ובבקשה לתיקון ולטיהור. דוד המלך אינו מאשים אחרים, הוא עומד נוכח מעשיו ואומר באופן צלול "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" .
לפי חז"ל תשעה באב אינו עוסק בחורבן האבנים, אלא בחורבן הפנימי ששנאת חינם והיעדר ערבות הדדית מניבים. במזמור נ"א, דוד מבין שהאל אינו מחפש טקס חיצוני, אלא את הלב: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה". כיום, הלב הלאומי והאישי מדמם, וההבנה שהתיקון מתחיל בענווה ובהכרה בכאב, היא השלב הראשון בהחלמה.
בשעת משבר, הנטייה הטבעית היא לחפש אשמים במחנה השני, בשינויים העולמיים אבל פסוק ה' במזמור מציב מראה נוקבת: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע". תשעה באב מזמין לחדול מהפניית אצבע מאשימה כלפי הזולת, ולהתבונן פנימה באומץ: מה החלק שלי באיחוי הפיצול? והינה, יש פתח לתקומה: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". זה אינו יום של ייאוש, אלא יום של היטהרות, והנחת יסודות לבנייה מחדש. החורבן הוא רק תזכורת.
"הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי"
התיקון האמיתי, הלאומי והאישי, מתחיל מנכונות להביט באמת ללא כסות ומתוכה לצמוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה